בס"ד
שתי הנשים שעצרו את הדחפורים של הרשות הפלסטינית
ההתיישבות ביהודה ושומרון חוותה שפל בעקבות ההתנתקות, פינויי מאחזים ולחצים בינלאומיים, אך כיום מתרחשת תנופה חסרת תקדים של בנייה, הסדרה והקמת יישובים חדשים
English follows Hebrew
פרופ' אריה אלדד, מעריב 25/1/2026
https://www.maariv.co.il/news/opinions/article-1276057
לפני 20 שנה נמצאה ההתיישבות היהודית ביהודה שומרון וחבל עזה בנקודת שפל היסטורית. ההתנתקות - מתוצרת אריאל שרון - עקרה 25 יישובים מחבל עזה וצפון השומרון, ופינתה את האזורים הללו לשליטה ערבית מלאה. כך הצליח חמאס להפוך את כל הרצועה לבסיס טרור ענק, ואת ג'נין וסביבותיה לקיני מחבלים פעילים.
אהוד אולמרט החליף את שרון שהתמוטט וביקש להמשיך את תנופת ההרס והעקירה. הוא הבטיח "התכנסות" גם ביהודה ושומרון. כישלונו במלחמת לבנון השנייה וההליכים הפליליים, שבסופו של דבר שלחו אותו לכלא, בלמו סופית את כוונתו לעקור את ההתיישבות ולהקים מדינה פלסטינית. בימי שלטונו האחרונים אולמרט עוד ניסה להגיע להסכם נסיגה איום מיו"ש.
אבל אבו מאזן, שלא רצה לחתום עם מי שכבר היה בדרכו החוצה, השליך יהבו על ציפי לבני והבטחותיה. כשגם היא כשלה בדרך לפסגה, חלפה הסכנה המיידית לנסיגה כוללת והקמת מדינה פלסטינית בלב המולדת שלנו.
ממשלותיהם של בנימין נתניהו ובנט-לפיד לא רצו לעסוק בסוגיה הזו. אבל ההתיישבות היהודית הוכתה מכה קשה. יישובים שלמים חרבו. ארגוני שמאל קיצוני עתרו שוב ושוב לבג"ץ בתביעה להרוס מאחזים ושכונות ביישובים, ולא פעם זכו לאוזן קשבת. כך בעמונה, במגרון, בבתי דריינוף בבית אל, בשכונת נתיב האבות בגוש עציון. בג"ץ הצטרף למאבק נגד ההתיישבות. באותם ימים הייתי שותף לניסיונות בלימה של מהלכי החורבן וההרס הללו. ברוב המקרים - בהצלחה חלקית בלבד.
מבחוץ, לחץ של ממשלים אמריקאיים עוינים מנע הקמה או הכשרה של מאחזים חדשים שקמו בשטח. ממשלות נתניהו – עד לזו הנוכחית – נכנעו ברוב המקרים ללחצים הללו.
המנהל האזרחי תפס אז את תפקידו כבלם עיקרי לכל ניסיונות התיישבות יהודית, וברוב המקרים צידד בצד הערבי. הם דבקו בדווקנות בפרשנות שלהם להסכמי אוסלו זמן רב אחרי שמדינת ישראל והערבים כבר חדלו מלהאמין בהם. צה"ל, ברוח הדרג המדיני, ראה בהתיישבות נטל ולא נכס, והיה סבור כי אפשר, ואף רצוי, לפנות את רוב מחנות צה"ל מיהודה ומהשומרון. פינוי המחנות שהחל בעקבות הסכמי אוסלו, ולא רק משטחי A במרכזי הערים הערביות, נמשך לראשית שנות האלפיים גם משטחי C, אלו האמורים להיות בשליטה ביטחונית ואזרחית מלאה של ישראל.
מקצת המחנות פונו בשנות האינתיפאדה, כשצה"ל היה סבור שקשה ויקר להחזיק בהם. פינויים הושלם בעקבות ההתנתקות. כך פונו בסיס הצנחנים בסאנור, בסיס בזק של גולני, מחנה גדי בבקעה, מחנה דותן בצפון השומרון, אדוריים בדרום הר חברון, אום דרג' בבוקיעה הדרומית ומחנה שדמה במזרח גוש עציון.
הממשלה הנוכחית, ממשלת ישראל ה-37, ראויה לשבחים רבים על תנופת ההתיישבות ללא תקדים שהיא מחוללת בשטחי יו"ש. גם מתנגדיה המובהקים של הממשלה אינם יכולים להתכחש להישגיה בתחום זה. בעיניהם זו אולי עוד סיבה להתנגדותם לה.
השרים בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק, זאב אלקין, ישראל כ"ץ וחבריהם, זאב חבר (זמביש) בראש תנועת התיישבות אמנה, המועצות בשומרון, בבנימין, בגוש עציון בהר חברון ובבקעה, ויותר מכולם – אלפי המתיישבים במאות המאחזים והחוות החקלאיות – כל אלו ורבים אחרים שינו את המפה. שטחים ריקים גדולים נתפסים במרוץ להשתלט ולהחזיק באדמות הארץ, מול הערבים הזוכים לעידוד ומימון מרמאללה ומאירופה.
במקביל הגבירו הממשלה והמנהל האזרחי את קצב הריסתם של מבנים לא חוקיים שבנו ערבים בשטחי C כדי לחסום התיישבות יהודית. למקצת ממחנות צה"ל הנטושים נכנסו כבר גרעיני התיישבות. אחרי ש"חוק ההתנתקות" לצפון השומרון בוטל לפני כשלוש שנים - מוקמים מחדש היישובים שנעקרו. כך בחומש, כך בשא-נור. ויש גם החלטת ממשלה על הקמתם מחדש של גנים וכדים, ליד ג'נין.
חנוכת הישוב יציב (מחנה שדמה)
השתתפתי השבוע בטקס קביעת מזוזה וחנוכת יישוב חדש, "יציב" שמו, השוכן בצמוד למחנה שדמה, במזרח גוש עציון. סיפור המקום הזה הוא דוגמה מדהימה לקוצר ראייה מדיני וצבאי מחד גיסא, ולדבקות ונחישות אזרחית, מתוך ראייה אסטרטגית והתיישבותית, מאידך גיסא.
בימי המנדט הקימו הבריטים את מחנה שדמה על פסגת הר השולט על סביבותיו, ממזרח לבית לחם ומעל לציר התנועה המחבר היום את יישובי מזרח גוש עציון עם הר חומה וירושלים. הם הבינו שעליהם להיות בשטח כדי למנוע הברחות והתארגנות כנופיות ערביות במדבר יהודה.
כשיצאו הבריטים – נכנס הלגיון הירדני, ואחרי ניצחון ישראל בששת הימים הפך המחנה לבסיס הנחל המוצנח - גדוד 50. בשנת 2006, אולי כחלק מהרומן שניהל אולמרט עם אבו מאזן, ואולי מתוך החלטה פנימית של צה"ל – פונה המחנה, ננטש, ובתוך ימים אחדים נבזז בידי ערביי בית סאחור. רק שלדי המבנים הבריטיים נותרו. הטבע, גם טבע האדם והעמים, אינו סובל חלל ריק.
הרש"פ החליטה להשתלט על אדמות המדינה שישראל לא רצתה בהן, ותכננה להקים במקום "בית חולים לילדים" לאזור בית לחם. המקום היה מרוחק מהערים באזור. ואין לו כביש גישה סביר ממערב. היה ברור שמדובר בתירוץ להשתלטות על השטח, ש"ייראה טוב" בעיני הקהילה הבינלאומית.
צה"ל יצא. המדינה ביקשה לוותר על השטח כמחווה לרש"פ. וזו החלה להיכנס בשתי רגליים ודחפורים. רק שתי נשים עצרו אותם: יהודית קצובר מקריית ארבע ונדיה מטר מאפרת. הן שהקימו את ארגון "נשים בירוק" ועומדות עכשיו בראש "תנועת הריבונות". אין להן שום מעמד או תפקיד רשמי. בשנת 2008 חשף העיתונאי חגי הוברמן את כוונת הממשלה למסור את המחנה לידי הרש"פ, אף שהוא שוכן בשטח C.
יהודית ונדיה הבינו – בניגוד לראשי המדינה וראשי צה"ל דאז – מה המשמעות. הן הקימו את "הוועד למען שדמה יהודית", גייסו עשרות מתנדבים. באו למחנה הנטוש. ניקו ושיפצו קצת. הכשירו חדרי הרצאות, גייסו מרצים והחלו לקיים במקום סמינרים בימי שישי. גם אני זכיתי ללמד באותם סמינרים.
צה"ל הגיב במהירות: הכריז על המקום "שטח צבאי סגור". הוציא להן צווי הרחקה מנהליים. הרס סוכות ומבנים ארעיים שבנו בשטח. פינה ואף החרים את הציוד שהביאו. עיכבו אותן. עצרו אותן. אך הן חזרו שוב ושוב.
למה? הרי צה"ל החליט שאין לו עניין במקום. מדוע הפך לפתע ל"שטח צבאי סגור"? צה"ל שימש כאן כלי בידי ממשלת אולמרט. אבל גם אהוד ברק, שר הביטחון של ממשלת נתניהו שקמה ב-2009, המשיך להתנכל להן. גם הוא קיווה, וכנראה עדיין מקווה, שתקום בשטח "מדינה פלסטינית". בסוף גם בצה"ל הבינו. ב-2010 חזר צה"ל למחנה. סוכלה תוכנית סלאם פיאד להשתלט על השטח. נדיה ויהודית פנו למשימה הבאה שלהן.
השבוע הן היו בחנוכת היישוב החדש, "יציב" (שם זמני), הצמוד למחנה הצבאי. ומדוע לא בתוך המחנה שרוב בתיו ריקים? צה"ל כנראה גילה מחדש את חשיבותו האסטרטגית של המחנה ואינו מוכן לוותר על אף שעל... אולי זה חלק מהמהפך האידיאולוגי, האסטרטגי, הביטחוני שעבר על המנהל האזרחי ועל צה"ל בעקבות 7 באוקטובר.
מה למדנו? שגם אם המדינאים והגנרלים טועים בענק, לפעמים די בשתי נשים הרואות נכוחה, נחושות ודבקות במטרה, כדי לשנות את המציאות, לסובב חזרה את הגלגל שסטה מהדרך ולהשיבו למסלולו הנכון.
The Two Women Who Stopped the Palestinian Authority's Bulldozers
Prof. Aryeh Eldad , Maariv January 26th
Link to the original article in Hebrew
https://www.maariv.co.il/news/opinions/article-1276057
Translated into English by the Sovereignty Movement:
Settlement in Judea and Samaria experienced a low point following the Disengagement, the evacuation of outposts, and international pressure. But today, an unprecedented momentum of construction, regulation, and establishment of new communities is taking place.
Twenty years ago, Jewish settlement in Judea, Samaria, and the Gaza Strip was at a historic low point. The Disengagement—engineered by Ariel Sharon—uprooted 25 communities from the Gaza Strip and northern Samaria and handed these areas over to full Arab control. Thus, Hamas was able to turn the entire Strip into a massive terror base, and Jenin and its surroundings into active terrorist hubs.
Ehud Olmert replaced Sharon after his collapse and sought to continue the momentum of destruction and uprooting. He promised "convergence" in Judea and Samaria as well. His failure in the Second Lebanon War and the criminal proceedings that eventually sent him to prison ultimately blocked his intention to dismantle the settlements and establish a Palestinian state. In his final days in office, Olmert still tried to reach a dangerous withdrawal agreement from Judea and Samaria.
But Abu Mazen, unwilling to sign with someone already on his way out, placed his hopes in Tzipi Livni and her promises. When she too failed to reach the top, the immediate danger of a comprehensive withdrawal and the establishment of a Palestinian state in the heart of our homeland passed.
The governments of Benjamin Netanyahu and Bennett–Lapid did not wish to deal with this issue. But Jewish settlement suffered a severe blow. Entire communities were destroyed. Radical left-wing organizations repeatedly petitioned the High Court of Justice demanding the demolition of outposts and neighborhoods, and often received a sympathetic hearing. This was the case in Amona, Migron, the Dreinoff Houses in Beit El, and the Netiv HaAvot neighborhood in Gush Etzion. The High Court joined the struggle against settlement. In those days, I was involved in efforts to block these destructive moves—mostly with only partial success.
From the outside, pressure from hostile American administrations prevented the establishment or legalization of new outposts. Netanyahu governments—until the current one—mostly gave in to these pressures.
At the time, the Civil Administration saw itself as the main obstacle to any Jewish settlement efforts and in most cases sided with the Arab side. It adhered rigidly to its interpretation of the Oslo Accords long after Israel and the Arabs had ceased to believe in them. The IDF, reflecting the political leadership, viewed settlement as a burden rather than an asset and believed it was possible—and even desirable—to evacuate most IDF camps from Judea and Samaria. The evacuation of bases that began after the Oslo Accords, not only from Area A in Arab city centers, continued into the early 2000s from Area C as well, which was supposed to remain under full Israeli security and civilian control.
Some bases were evacuated during the Intifada years, when the IDF believed they were difficult and costly to maintain. Their evacuation was completed following the Disengagement. Thus, the Paratroopers' base in Sanur, Golani's Bezeq base, Camp Gadi in the Jordan Valley, Camp Dotan in northern Samaria, Adoraim in southern Mount Hebron, Umm Daraj in southern Buka'a, and Camp Shdema east of Gush Etzion were evacuated.
The current government, Israel's 37th, deserves much praise for the unprecedented settlement momentum it is generating in Judea and Samaria. Even its most outspoken opponents cannot deny its achievements in this area—though to them this may be yet another reason for their opposition.
Ministers Bezalel Smotrich, Orit Strock, Ze'ev Elkin, Israel Katz and their colleagues; Ze'ev Hever (Zambish), head of the Amana settlement movement; the regional councils of Samaria, Binyamin, Gush Etzion, Mount Hebron, and the Jordan Valley; and above all, thousands of settlers in hundreds of outposts and agricultural farms—all these and many others have changed the map. Large empty areas are being taken in a race to seize and hold the land of Israel, in the face of Arabs who receive encouragement and funding from Ramallah and Europe.
At the same time, the government and the Civil Administration have increased the pace of demolishing illegal Arab structures in Area C that were built to block Jewish settlement. Some abandoned IDF bases have already been taken over by settlement groups. After the repeal of the "Disengagement Law" for northern Samaria about three years ago, the uprooted communities are being rebuilt—such as Homesh and Sa-Nur. There is also a government decision to reestablish Ganim and Kadim near Jenin.
The Inauguration of the Community of Yatziv (Camp Shdema)
This week, I participated in a ceremony for the affixing of a mezuzah and the inauguration of a new community called "Yatziv," located adjacent to Camp Shdema, east of Gush Etzion. The story of this place is an amazing example of political and military short-sightedness on the one hand, and of civic perseverance and determination, rooted in strategic and settlement-oriented vision, on the other.
During the Mandate period, the British established Camp Shdema on the peak of a mountain overlooking its surroundings, east of Bethlehem and above the transportation route that today connects the communities of eastern Gush Etzion with Har Homa and Jerusalem. They understood that they needed to be on the ground in order to prevent smuggling and the organization of Arab gangs in the Judean Desert.
When the British left, the Jordanian Legion entered, and after Israel's victory in the Six-Day War, the camp became the base of the Paratrooper Nahal Battalion—Battalion 50. In 2006, perhaps as part of Olmert's "romance" with Abu Mazen, or perhaps due to an internal IDF decision, the camp was evacuated, abandoned, and within a few days looted by Arabs from Beit Sahour. Only the skeletons of the British buildings remained. Nature—human and national nature as well—does not tolerate a vacuum.
The Palestinian Authority decided to take over state land that Israel no longer wanted and planned to establish a "children's hospital" there for the Bethlehem area. The site was far from the region's cities and had no reasonable access road from the west. It was clear that this was a pretext for taking control of the area, something that would "look good" in the eyes of the international community.
The IDF withdrew. The state sought to give up the area as a gesture to the Palestinian Authority, which began entering with both feet and with bulldozers. Only two women stopped them: Yehudit Katsover from Kiryat Arba and Nadia Matar from Efrat. They founded the organization "Women in Green" and now head the Sovereignty Movement. They hold no official position or status.
In 2008, journalist Hagai Huberman exposed the government's intention to hand over the army base to the Palestinian Authority, even though it is located in Area C.
Yehudit and Nadia understood—unlike the country's leaders and the IDF leadership at the time—what this meant. They established the "Committee for a Jewish Shdema," recruited dozens of volunteers, and came to the abandoned camp. They cleaned and renovated it somewhat, prepared lecture rooms, recruited lecturers, and began holding seminars there on Fridays. I, too, had the privilege of teaching in those seminars.
The IDF responded quickly: it declared the area a "closed military zone," issued administrative restraining orders against them, demolished tents and temporary structures they had built, evacuated and even confiscated their equipment, detained them, and arrested them. But they returned again and again.
Why? After all, the IDF had decided it had no interest in the site. Why did it suddenly become a "closed military zone"? Here, the IDF served as a tool of the Olmert government. But Ehud Barak, defense minister in Netanyahu's government formed in 2009, also continued to harass them. He too hoped—and apparently still hopes—that a "Palestinian state" would arise there.
Eventually, even the IDF understood. In 2010, the army returned to the camp. Salam Fayyad's plan to take over the area was thwarted. Nadia and Yehudit moved on to their next mission.
This week, they attended the inauguration of the new community, "Yatziv" (a temporary name), adjacent to the military camp. And why not inside the camp itself, most of whose buildings are empty? The IDF apparently rediscovered its strategic importance and is unwilling to give up even a small part of it. Perhaps this is part of the ideological, strategic, and security shift that the Civil Administration and the IDF have undergone following October 7.
What have we learned? That even when politicians and generals make huge mistakes, sometimes two women who see reality clearly, and who are determined and devoted to their goal, are enough to change reality, turn back a wheel that has gone off course, and return it to the right path.
You received this message because you are subscribed to the Google Groups "nashimbyarok" group. This group is owned and operated by Women In Green For Israel's Tomorrow.
You received this message because you are subscribed to the Google Groups "Ribonut Sovereignty (nashimbyarok)" group.
To unsubscribe from this group and stop receiving emails from it, send an email to
.
.
