כך הושתק הימין ואיתו הסיפור האמיתי של מרד גטו ורשה
משה ארנס בשדמה
הסרטון: http://www.youtube.com/watch?v=Np4S9bxH11E
הכתבה בערוץ 7: http://www.inn.co.il/News/News.aspx/265511
שר החוץ והביטחון לשעבר, הפרופ' משה ארנס, ממשיך במסעו לאורכה ולרוחבה של הארץ לפרסום וחשיפת האמת שמאחורי מרד גטו ורשה, אמת שהוסתרה במשך עשרות שנים.
היום (שישי 15.11) הגיע הפרופ' ארנס לשדמה שבגוש עציון ובפני למעלה ממאה מבקרים תומכי ההתיישבות סיפר את סיפורו של המרד כפי שנחשף על ידו באחרונה.
בראשית דבריו התייחס ארנס לקושי של הישוב היהודי באותם ימים להבין את המציאות בה יהודים הובלו לכבשנים לכאורה ללא התנגדות ועל המפגש המרגש שקיימו אנשי הישוב בקיבוץ יגור עם צביה לובטקין ובו סיפרה להם על המרד שהתחולל בורשה. "צביה לובטקין דיברה בעברית רהוטה וסיפרה על מרד גטו ורשה למאות שהיו צמאים לשמוע על הלוחמים. הסיפור שהיא סיפרה היה רק מחצית הסיפור", מספר ארנס המתאר את האמת שהוסתרה מידיעת הציבור בארץ ישראל.
"במרד גטו ורשה נלחמו שני ארגונים, הארגון המוכר שעליו לומדים במערכת החינוך - 'אי"ל' ארגון יהודי לוחם בפיקודו של מרדכי אנילביץ', הארגון שכלל בתוכו את כל ארגוני השמאל הציוני, והיה הארגון השני ה'אצ"י', הארגון הצבאי יהודי, ובראשו אנשי בית"ר וחניכיו של ז'בוטינסקי, חלקם אנשי אצ"ל שהקימו תאי פעילות".
כשהוא מתעכב על שאלת היעדרה של התנגדות יהודית למעשי הרצח והטבח ההמוני בהם מספר ארנס: "אנשים חשו בודדים ללא ארגון וללא צבא מול הצבא החזק בעולם. אנשים דאגו לבני משפחותיהם. במקביל הגרמנים נטעו אצל היהודים את המחשבה שלא כולם ייהרגו, שמי שיעבוד במפעלים שלהם ומי שיפעל במשטרה שלהם וביודנרט ישרדו עם בני משפחותיהם. הייתה תחושה אצל רבים שדווקא התנגדות תביא אסון על כולם".
עוד מוסיף ארנס ומציין כי הרצח ההמוני של יהדות אירופה החל בקיץ 41'. "קודם לכן הוקמו הגטאות ובהם מתו יהודים רבים במחלות ובמגפות. היו מעשי רצח אבל עדיין לא רצח המוני. כאשר הצבא הגרמני נכנס לרוסיה ואוקראינה הוקמו יחידות שמטרתם הייתה הרג המוני ומכוון בירי של יהודים. בפונאר שליד וילנה רצחו שלושים אלף איש ושם הוקם ארגון הפרטיזנים הראשון – הארגון המאוחד שכלל את כולם. בראשם עמד קומוניסט וסגניו מבית"ר ומהשומר הצעיר. הפעולה הראשונה שעשו הייתה שליחתם של ארבעה צעירים לוורשה, משימה לא פשוטה תחת השליטה הגרמנית, והיעד היה ליידע את אנשי וורשה שרוצחים יהודים. החשש הגדול היה שהמידע לא מגיע".
ואולם מסתבר שעל אף הניסיונות להתריע ולהזהיר לא היה מי שיקשיב לאזהרות הללו: "ארבעת הבחורים הגיעו לגטו וורשה וסיפרו שבוילנה רוצחים יהודים ושהוקם ארגון התנגדות וש"אותו דבר מצפה לכם. יש לכם זמן להתארגן להתנגדות ולהילחם". יהדות ורשה לא רצתה להאמין. הם חשבו שהנה הם נמצאים תחת כיבוש גרמני וזה לא קורה, אין הרג המוני. היו שסברו שאולי יכול להיות רצח שכזה אבל רק במקום שהיה תחת שלטון ברית המועצות ולא כאן, בוורשה", מספר ארנס ומציין כי התעוררה גם התנגדות לעצם העברת המידע הלאה על מנת שלא לעורר את הכעס הגרמני.
שישה חודשים אחר כך, ביום תשעה באב 1942, החלו המשלוחים מגטו ורשה, כעשרת אלפים יהודים נשלחו למשרפות טרבלינקה מדי יום עד יום כיפור. "אמרו להם שנשלחים למחנות עבודה אבל הרכב המשלוחים שכלל נכים קשישים וילדים לימד שלא זה היעד. הרכבות חזרו ריקות והתברר שהם מועברים לטרבלינקה. 270 אלף איש הועברו ללא התנגדות. אנשים רצו להאמין שניתן לשרוד. היו שמועות שהמשלוח של היום הוא האחרון והיו שמועות שהגרמנים לוקחים שבעים אלף ולאחר מכן יעצרו ולא ייקחו מעבר לכך, אבל השמועות הללו התבדו. השמועות הללו מנעו כל זיק של התנגדות".
בגמר המשלוחים הללו, כאשר נותרו 50 אלף איש מגטו ורשה החלה להתקבל המודעות שאכן בכוונת הגרמנים להרוג את כולם, בין אם תהיה התנגדות ובין אם לאו, והחלה להתארגן ההתנגדות בשני ארגונים. בשלב זה, מספר ארנס, מתקשים יהודי ורשה לגבש גוף אחד ומלוכד למלחמה בנאצים. "ארגוני השמאל לא רצו לשתף את אנשי ז'בוטינסקי ובית"ר. היום קשה לעכל את הסירוב הזה ולהבין כיצד היו מחלוקות שכאלה מול האויב הנאצי שלא הבדיל בין אסכולות יהודיות שונות, אבל בגטו ורשה, עוד לפני המשלוחים, התנהלו החיים מבחינת פוליטית ומבחינת תנועות הנוער כפי שהיה לפני המלחמה. את החניכים לימדו שאנשי ז'בוטינסקי הם פאשיסטים שרצחו את ארלוזורוב, הם מחוץ למחנה. כפי שלימים אמר בן גוריון 'בלי חירות ובלי מק"י' כך אמרו אנשי ארגוני הלחימה".
בעקבות הפילוג מוקם ארגון אצ"י בפיקודו של פאבל פרנקל והכוחות נערכו למרד שפרץ בערב פסח 43'. בשלב ההיערכות למרד, הכשרת הלוחמים, איסוף הנשק וקביעת עמדות הירי החלו לדבר על איחוד כוחות. בשיחות הללו ישבו אנילביץ' ופרנקל ואנשיהם אלה מול אלה ולא הצליחו להגיע להסדר. "אם היה קשה להבין מדוע קמו שני ארגונים הרי שקל יותר היה להבין את הקושי למזג את שניהם. ארגונו של אנילביץ' היה פוליטי ופחות קרבי. אנשיו היו חניכי תנועות נוער. לעומת זאת הארגון של פרנקל היה בנוי במתכונת צבאית, אנשים בעלי רקע צבאי שלחמו בצבא הפולני והתאמנו בתאי האצ"ל. אנשי אנילביץ' לא יכולים היו לקבל מצב שבו פרנקל יעמוד כמפקד הלחימה על אף שהוא המוכשר ביותר לכך".
"עיקר הנשק שהיה בידי הלוחמים הוא נשק שנרכש בוורשה אחרי קרב סטלניגרד", מספר ארנס. "בוורשה הייתה תחנת רכבת של החיילים החוזרים מהקרבות ונוצר שוק גדול של נשק. היה צריך להשיג כסף בדרכים שונות והיה צריך להחדיר את הנשק אל הגטו. אקדחים היה ניתן להעביר מעל הגדר אבל לאצ"י היה גם מקלע והוא הועבר במנהרה מתחת לגדר הגטו".
פרופ' ארנס חוזר לסיפורה של צביה לובטקין בפני אנשי יגור והסביבה ומציין כי זו לא סיפרה על מאבקיו של הארגון הצבאי בנאצים על אף שידעה על קיומם ועל אף שהיא עצמה הייתה נוכחת במפגשים בין שני הצדדים. "היא הבינה את אווירה בארץ, אווירת הסזון ורדיפת אנשי האצ"ל. לא היה מקום מבחינתה לספר על גבורתם של אנשי האצ"ל לאנשי הקיבוצים שהתאספו ביגור".
"18 שנה אחר כך, במשפט אייכמן, גם כאשר הובאו העדים לספר על מחנות המוות הובאו אישים שיספרו על גבורת הלחימה ולמשימה הזו הובאו אנט צוקרמן סגנו של אנילביץ' וצביה לובטקין. גם במשפט אייכמן לא היה עניין לבן גוריון לספר את סיפור גבורתם של מתנגדיו הפוליטיים".
לאנילביץ' ולפרנקל היו תכניות שונות למלחמה בגרמנים. פרנקל רצה לקיים עימות חזיתי עם הצבא הגרמני ולשם כך התמקמו הוא ואנשיו בכיכר מורנובסקי, הניפו את הדגל הציוני, לימים דגל ישראל, ואת דגל פולין. הימלר הורה להוריד את הדגלים ובמשך מספר ימים התנהל קרב על הדגלים".
על הקרב הזה לא היה מי שיספר שכן פאבל פרנקל ואנשיו נהרגו בלחימה. גם אנילביץ' נספה ואולם לובטקין, צוקרמן ואיתם עוד עשרות אחרים נמלטו דרך תעלות הביוב, הגיעו ארצה כתבו ספרים וסיפרו את מחצית הסיפור. לא נותר מי שיספר את הסיפור המלא".
לנוכח המגמתיות שבהשתקת הסיפור המלא של הלחימה בגטו המקור היחיד שנותר מהימן ומקיף על מנת ללמוד על פרטי הקרבות היה התיעוד הגרמני. הגנרל יורגן שטרופ, מפקד הכוחות הוציא מדי יום עדכון אחד ולעיתים אף שניים ביום, ובו תיאור מדוקדק על מה שהיה בכל יום ויום. מהדו"חות הללו מתברר הסיפור המלא. מהדו"חות הללו מתברר כי גם הוא ראה כבעיה המרכזית שלו את ההתמודדות עם לוחמי אצ"י.
את כל אותם דו"חות מבצעיים כרך הגנרל למעין אלבום מיוחד לו צירף תמונות של צלם שליווה אותו בגטו, אלו אותם צילומים מוכרים מגטו ורשה כולל הצילום המפורסם של הילד מרים הידיים. מאוחר יותר נלכד שטרופ והאלבום הפך לחלק מכתב האישום נגדו. המסמכים הגיעו לעיתונות בעולם ובארץ.
פרופ' ארנס ציין בדבריו כי על שטר עשרים השקלים ניתן לראות את דבריו של הנשיא בן צבי ביום כניסתה של ישראל לאו"ם. בן צבי דיבר אז על הדגל הכחול לבן שהונף בגטו ורשה, אך לא ציין מי הניף את הדגל הזה, "אולי כי לא ידע ואולי כי לא רצה לדבר על כך".
על ההשתקה שליוותה את סיפור המרד בגטו אומר ארנס כי הדברים דומים לעיקרון שקבע ג'ורג' אורוול בספרו 1984 ולפיו השולט בהווה שולט בעבר. "זהו העיקרון הבולשביקי ששלט בארץ כאשר השמאל היה בשלטון. עשו מניפולציה של ההיסטוריה, העלימו את מעשיו של פאבל פרנקל על אף חשיבותם", אומר ארנס ומוסיף כי "גם האקדמאים שמהם ניתן היה לצפות שיחקרו ויגיעו למסקנות היו קשורים לממסד. לא הייתה אצלם נכונות להגיע אל האמת והפעילות האקדמאית שלהם תאמה זאת".
בתום דבריו מזכיר פרופ' ארנס את המוטו שהיה שגור בפיו של מנחם בגין 'האמת תנצח', "אני מקווה מאוד שגם בסיפור הזה של מרד גטו ורשה האמת תנצח".
לאחר דבריו אלה השיב ארנס לשאלות רבות שהופנו אליו מציבור השומעים. בין השאר נשאל ארנס אודות היחס לו זוכה אצ"י במוסד 'יד ושם'. לדבריו אמנם הוקצתה פינה המאזכרת את הארגון וחלקו במרד אך מדובר בהתייחסות שולית ביותר לעומת היקף הפעילות האמיתית של הארגון ומשמעותה. לשאלה נוספת השיב וסיפר כי רק לאחר שיצא ספרו על המאבק ארגנו אנשי 'יד ושם' עבורו הרצאה בנושא בפני קהל קטן.
לדבריו במוסד 'יד ושם' קיימת תפיסה לפיה כל יהודי התקופה ההיא טובים ואין מקום לבקר את פעילותם, כך ביחס לאותם שבחרו שלא להיאבק וכך לגבי היודנרט אך יש לזכור שהיו גם מי שלא היו טובים, כלשונו.
את הדברים אמר ארנס במהלך עוד אירוע בסדרת אירועי התרבות שמקיימת תנועת 'נשים בירוק' במבנה התרבות הארצישראלית שהוקם בשדמה שבמזרח גוש עציון. באירוע נטלו חלק למעלה ממאה מבקרים ותומכי ההתיישבות מכל רחבי הארץ.
ביום שישי הבא, י"ט כסלו, ירצה בע"ה יוסי בן אהרון, ראש לשכת רה"מ יצחק שמיר לשעבר על יצחק שמיר
תמונות: אלעד פסח עבור נשים בירוק
לפרטים:
יהודית קצובר 0507161818 נדיה מטר 0505500834
התנועה למען עתיד ישראל (נשים בירוק)
movie: http://www.youtube.com/watch?v=Np4S9bxH11E
the movie has English subtitles- if it doesn't appear, click on the "subtitles" icon on the bottom of the screen to the right
This is how the Right was silenced, along with the true story of the Warsaw Ghetto Uprising
Former Minister of Defense and Foreign Minister, Prof. Moshe Arens, continues his journey across the country, advertising and revealing the truth behind the Warsaw Ghetto Uprising, the truth that has been kept hidden for decades.
Prof. Arens arrived two days ago (Friday, November 15th) to Shdema in Gush Etzion, and told the story of the Uprising, as he has recently uncovered it, to over 100 participants.
Arens started off by referring to the Jewish communities' in Erets Israel difficulty in comprehending the reality in those days, when Jews were being led to the furnaces, allegedly without resistance, and of the touching meeting between representatives of the Jewish communities in Kibbutz Yagur and Zivia Lubetkin, who had escaped from Europe and arrived in Erets Israel and told them of the Uprising in Warsaw. "Zivia Lubetkin spoke Hebrew fluently and told of the Warsaw Ghetto Uprising to the hundreds of participants, who were eager to hear of the Jewish fighters. But the story she told was only one half of the story", says Arens, describing the truth that was concealed from the public in Israel.
"2 organizations took part in the fighting during the Warsaw Ghetto Uprising: the well known organization which is studied in Israeli schools, the ŻOB (Żydowska Organizacja Bojowa, Jewish Combat Organization), led by Mordechai Anielewicz, an organization which included all the Left-Zionist organizations, and the other organization, the ŻZW (Żydowski Związek Wojskowy, Jewish Military Union), led by Beitar members and Jabotinsky's disciples, some of them Irgun members who established operational cells".
Arens pauses to deal with the the question of the lack of Jewish resistance to the murders and massacres that were committed against them: "People felt isolated, without an organization or military, facing the strongest army in the world. People were concerned for their families. At the same time, the Germans planted the idea among the Jews that not all of them would be killed, that those who worked in their factories and operated for their police force and the Judenrat would survive, along with their families. There was a general feeling that resistance would bring devastation down upon them all".
Arens further adds that the mass murder of European Jewry began in the summer of 1941. "Before then, the ghettos were created and many Jews died in them from diseases and epidemics. Murders were committed, but it wasn't mass murder yet. When the German army invaded Russia and the Ukraine, special units were established with the purpose of the targeted mass murder of Jews by shooting. In Paneriai, a neighborhood of Vilnius, 30,000 people were murdered, and that is where the first Partisan organization was established, the unified organization that included everyone. At its head stood a Communist and his Beitar and Ha'Sho'mer Ha'Tza'ir lieutenants. Their first operation was sending 4 youths to Warsaw, no easy task under the German regime, with the objective of informing the people of Warsaw that the Jews were being murdered. The greatest concern was that the information wasn't getting through".
Yet it turns out that despite the efforts to alert and warn the people, there was no one to heed the warnings: "The for youths arrived in Warsaw and told of the murder of Jews in Vilnius and the establishment of a resistance movement and that 'you can expect the same thing. You have time to organize a resistance and fight'. Warsaw Jewry refused to believe it. They thought that as things stood, they were under German occupation, yet it had not happened, there was no mass murder. There were those who believed that perhaps such a murder could occur, but only in a place that was previously under Soviet regime and not here, in Warsaw", says Arens, and points out that there was some opposition to the very spreading of this information, as it might invoke German wrath.
6 months later, on the 9th of Av, 1942, the shipment from the Warsaw Ghetto began, and about 10,000 Jews were sent to the furnaces of Treblinka every single day until Yom Kippur. "They were told they were being sent to labor camps, yet the fact that the shipments were comprised of the elderly, disabled and children, indicated otherwise. The trains returned empty and they became aware they were being sent to Treblinka. 270,000 people were transferred with no resistance. People wanted to believe that it was possible to survive. There were rumors that today's shipment would be the last and rumors that the Germans were taking 70,000 and then they would stop and take no others, but these rumors were soon proven wrong. These rumors prevented even the spark of resistance".
At the end of these shipments, when 50,000 people were left in the Warsaw Ghetto, the awareness that the Germans really did intend to kill them all, regardless of wether or not there was any resistance, started to sink in, and the resistance began to form in the 2 organizations. According to Arens, at this point the Jews of Warsaw are having difficulties establishing a single unified entity to fight the Germans. "The Left-wing organizations didn't want to involve Beitar and Jabotinsky's people. Today it is difficult to comprehend this refusal and understand how there were such differences in face of the Nazi threat which did not differentiate between various Jewish schools of thought, yet in the Warsaw Ghetto, even prior to the shipments, life was conducted, both politically and with the youth groups, as it had been before the war. The participants were taught that Jabotinsky's people are fascists who killed Arlosoroff, and are therefor outcasts. As Ben Gurion would later say, 'No Herut and no ICP (Israeli Communist Party)', this was the mentality of the combatants".
The ŻZW, led by Paweł Frenkiel, was established due to this split, and the forces were ready for the Uprising, which broke out on Passover Eve of 1943. During the preparations for the Uprising, the training of the combatants, stockpiling of arms and establishing firing positions, a joining of forces was considered. During these talks, Anielewicz and Frenkiel, along with their people, sat across from each other and could not reach an agreement. "If it was difficult to understand why 2 organizations were established, it was much easier to understand why they had difficulties merging together. Anielewicz's organization was political and less militant. His people were youth group participants. On the other hand, Frenkiel's organization had a more military styled construct, people with military backgrounds who fought in the Polish army and trained in the Irgun's cells. Anielewicz's people couldn't accept a situation where Frenkiel would command the fighting, despite being the most qualified".
"Most of the weapons the combatants had were purchased in Warsaw after the Battle of Stalingrad", says Arens. "Warsaw had a train stop for soldiers returning from the battles and a large arms market was developed. Money was obtained in various ways and the weapons had to smuggled into the Ghetto. Pistols could be passed over the fence, but the ŻZW also had a machine gun, which was smuggled through a tunnel under the Ghetto's fence".
Prof. Arens returns to Zivia Lubetkin's story in front the people of Yagur, in the Land of Israel, and points out that she never told of the ŻZW's struggles against the Nazis, despite knowing they existed and despite having been present in the meetings between both sides. "She understood how things were perceived in Israel, with The "Saison"- Hunting Season mentality and the persecution of the Irgun members. As far as she was concerned, the people of the Kibbutz movement gathered in Yagur and there was no place for sharing the story of Irgun heroism".
"18 years later, during Eichmann's trial, even when the witnesses were called to tell of the death camps, public figures were called forth to talk about the bravery of fighters, and for this task Icchak Cukierman, Anielewicz's lieutenant, and Zivia Lubetkin were brought in. Even during Eichmann's trial, Ben Gurion had no interest in telling the heroic tale of his political rivals".
Anielewicz and Frenkiel had different plans for the fight against the Germans. Frenkiel wanted to have a direct confrontation with the German army and to that end they positioned themselves at Muranowska Square, raised the Zionist flag, later to become the Israeli flag, and the Polish flag. Himmler had the flags taken down and for a few days a battle was waged over the flags".
There was no one to tell of this battle, because Paweł Frenkiel and his men were killed in the fighting. Anielewicz was also killed, but Lubetkin, Cukierman and dozens others escaped through the sewage pipes, came to Israel, wrote books and told their half of the story. There was no one left to tell the full story".
Due to the tendentiousness in the suppression of the full story of the fighting in the Ghetto, the only comprehensive and reliable source remaining to study the details of the battles were the German records. General Jürgen Stroop, commander of the forces, issued a daily update, and sometimes twice a day, with a detailed description of everything that occurred each and every day. These reports reveal the full story. These reports reveal that he too saw the conflict with the ŻZW combatants as his main problem.
All these operational reports were collected by the General into a sort of special scrapbook to which he attached photographs from the photographer who escorted him around the Ghetto, the same famous photographs from the Warsaw Ghetto, including the most famous photograph of the young boy raising his hands. Later on Stroop was captured and the album became part of the indictment against him. The documents reached both global and Israeli press.
Prof. Arens points out that the 20 NIS bill has President Ben Zvi's speech from the day Israel joined the UN printed on it. Ben Tzvi spoke then of the blue and white flag that was raised over the Warsaw Ghetto, but didn't mention who raised the flag, "possibly because he didn't know and possibly because he didn't want to talk about it".
In regards to the covering-up that accompanied the story of the Ghetto Uprising, Arens says that the matter is similar to George Orwell's principle from his book '1984', which states that 'whoever controls the present - controls the past'. "That is the Bolshevik principle that dominated Israel when the Left was in power. They manipulated history, suppressed Paweł Frenkiel's actions despite their importance", says Arens and adds that "even the academics, whom you would expect to investigate and arrive to conclusions, were part of the system. They had no interest in discovering the truth and their academic activities matched this".
At the end of his speech, Prof. Arens reminds us of Menachem Begin's often cited motto 'the Truth will prevail', "I truly hope that in the case of the Warsaw Ghetto Uprising, the Truth will once again prevail".
After his speech, Arens answered several questions that were directed to him by the large audience in the Shdema hall. Among other things, Arens was asked about the treatment the ŻZW receives in the Yad Va'Shem institute. He says that although there is a small commemoration of the organization and its part in the Uprising, this is a minor, token mention, especially in comparison to the full extent of the organization's actions and significance. In response to another question, he shared that only after his book about the struggle came out did Yad Va'Shem personnel organize a lecture for him but only before a small crowd.
According to him, Yad Va'Shem has a perception that all the Jews of that time were good, and there is no room to criticize their actions, and the same applies to those who chose not to fight and to the Judenrat, but we must remember that there were those who were not so good, as he puts it.
Arens gave his lecture at an event in the series of weekly cultural events being held by the 'Women in Green' organization in the army base turned into an Israel Culture Center, which was established in Shdema, in Eastern Gush Etzion. Over 100 participants from across the country attended the event. Next Friday November 22nd Yossi Ben Aharon, former bureau chief of PM Yitzhak Shamir will talk about Yitzhak Shamir. Simultaneous translation into English available.
photos: Elad Pessach for Women in Green
For more details:
Yehudit Katsover 0507161818
Nadia Matar 0505500834
The movement for Israel's Tomorrow (Women in Green)
| This email is free from viruses and malware because avast! Antivirus protection is active. |
| This email is free from viruses and malware because avast! Antivirus protection is active. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה