עובדות בשטח

עובדות בשטח

הגי'פ שלהן מסתער ללא חת על הגבעות ודרכי העפר במרחבי גוש עציון והר חברון, ואף דונם של קרקע לא חומק מעיניהן.

מאת רבקי גולדפינגר

הגי'פ שלהן מסתער ללא חת על הגבעות ודרכי העפר במרחבי גוש עציון והר חברון, ואף דונם של קרקע לא חומק מעיניהן* כבר חמש שנים נאבקות נדיה מטר ויהודית קצובר על האחיזה היהודית באזור, תוך מעקב גם אחרי ההשתלטות הפלשתינית המדאיגה* בקרב על האדמה הן מבקשות קודם כל "לקבוע עובדות בשטח"*האסטרטגיה – מאות נטיעות עצים חדשות לאורך השנה שיקבעו מי בעלי הקרקע

נדיה מטר ויהודית קצובר, מנהיגות תנועת 'נשים בירוק', מקדישות את זמנן ל"מלחמה על הבית", כהגדרתן. הן לא חוששות מאיש. דוהרות בג'יפ הלבן ברחבי גוש עציון, מצלמות, פורסות מפות ובוחנות כל התפתחות חדשה בשטח. השבוע הצטרפתי אליהן לסיור. הן לוקחות אותי לפאתי העיירה הפלשתינית בית-סאחור, שם נתקלנו במשאיות הפועלות כבתוך שלהן ליישור שטחי קרקע למרגלות ההר, סמוך למוצב הצבאי שדמה. יהודית קצובר מרימה טלפון למח"ט עציון ומבקשת לעדכן אותו בנעשה.

בחסות ממשלת הולנד

אנחנו ממשיכות לעבר התחנה השנייה: גבעות נצר, הממוקמות בין היישוב אלעזר לאלון שבות. נדיה שועטת ברכבה במעלה הר הטרשים. חלקות חקלאיות ערביות ויהודיות פזורות מסביב בערבוביה. כמעט מדי יום מגיעות נדיה ויהודית לשטח, וניכר עליהן כי הן מכירות את המקום על בוריו. מימין, בסמוך לגדר היישוב אלעזר, חלקת אדמה עליה השתלט ערבי. "הוא נטע פה גפנים", אומרת קצובר, ומסבירה כי על ידי ההשתלטות על האדמות הצמודות לגדר מקווים הערבים למנוע את התרחבות היישובים. נדיה מושיטה לעברי מפה מעודכנת המשרטטת את תוואי השטח. "באזור הזה יש מאות דונמים המוגדרים כאדמות מדינה. בשנתיים האחרונות הערבים, הממומנים ע"י גופים בינלאומיים, מאיצים את ההשתלטות על הקרקע. הם פועלים בקצב לא נורמאלי כדי למנוע רצף התיישבותי-יהודי בין אלעזר, אלון שבות ואפרת. מתקיים כאן מאבק עיקש על כל פיסת קרקע", אומרת נדיה, ומצביעה על שלט מתכת המתנוסס בגאון באחת החלקות ומלמד כי ממשלת הולנד היא המממנת והמסייעת לתושבים הערבים באזור לגאול את אדמתם.

ראשית הפעילות בנצר החלה כיוזמה פרטית של מספר משפחות מהיישוב אלעזר, שחשו כי אינן יכולות להישאר אדישות לנוכח מציאות של גזילת עוד ועוד קרקעות מדינה. בכוחם הדל יצאו לשטח והחלו לבנות ולטעת גפנים ועצי זית. "הם הבינו שאי אפשר לעמוד מנגד ולחכות שהמדינה תואיל בטובה לעשות משהו בנידון, כי זמן יקר חולף ואין כאן מציאות של ואקום. זה או אנחנו או הם", קובעת קצובר ומבקשת להרחיב על שיטת ההשתלטות הפלשתינית על אדמות המדינה: "הם שותלים עצי זית ואחרי עשר שנים טוענים על פי חוק לבעלות על הקרקע. יש כאן עצימת עיניים של שר הביטחון. כשאנחנו ניסינו להקים כאן בתים הרסו לנו אותם שמונה פעמים. כשנטענו עצים קיבלנו בלי סוף צווים. יש כאן מציאות מעוותת שהדרג הפוליטי יחד עם המינהל האזרחי לא מגנים על אדמות המדינה".

"חוסר התגובה מצידנו מזמין עוד השתלטויות על שטחי מדינה", מבהירה נדיה. "אין ספק, הערבים מריחים את החולשה היטב. כנראה שבסופו של דבר האחריות לשמירה על אדמות הארץ נופלת, כרגיל, על כתפי האזרח הקטן. זה המסר שלנו. כשהממשלה לא עושה אז אנחנו, 'האנשים הקטנים', מחויבים לקום ולפעול. בהחלט אפשר לשנות. אנחנו קוראות לכולם להצטרף למאבק ולסייע לנו לתפוס את הגבעות האלו".

הגליל למען גוש עציון

"ההתחלה בנצר לא היתה פשוטה בכלל", נאנחת נדיה ומתארת כיצד במשך שבועות ארוכים התנהל עימות סוער בין הערבים לבין התושבים היהודים. הערבים עקרו את עשרות הגפנים שנטעו פעילי 'נשים בירוק'. בתגובה נטעו הפעילים היהודים מספר עצי זית בוגרים שנתרמו על ידי חקלאי מהצפון. כבר למחרת הוציאו הערבים את העצים ממקומם אך הפעילים חזרו שוב בלילה ונטעו אותם מחדש.

לאחר מספר ימים הגיעו לשטח כעשרה ערבים, מצוידים בגרזנים ומסורים חשמליים והחלו מנסרים באלימות רבה את עצי זית. תושבי האזור היהודים רצו במהירות לעבר החלקה והגנו בגופם על העצים. בכך מנעו כריתת עצים נוספים. "מאז, יש פה ושם פגיעות בעצים או בצינורות ההשקיה. בשנתיים האחרונות הערבים, במימון בינלאומי נרחב, הגבירו באופן ניכר את תפיסת אדמות המדינה. על מנת לנסות ולמנוע את השתלטות הערבים על האדמות, אנחנו נוטעים עוד ועוד עצי זית וגפנים. איזו הרגשה נפלאה זו לטעת עץ בארץ ישראל. להרגיש את האדמה בכפות הידיים. ב"ה, בדרך הזו גאלנו כבר עשרות דונמים של אדמות המדינה" אומרת נדיה בסיפוק.

את העזרה המקצועית לשמירה וטיפוח גידולי הקרקע בנצר מעניק בהתנדבות החקלאי אורי פלסי מהמושב שדה-יעקב שבגליל. "אורי התגייס למשימה במסירות יוצאת דופן", מציינת קצובר בהערכה. "פעם-פעמיים בשבוע הוא עוזב את המשק הגדול והמשגשג שלו בגליל ומגיע עד לכאן כדי לעבוד בשטח". פלסי מצידו מתייחס לדבר בטבעיות גמורה. "מבחינתי זהו המשך טבעי של הציונות וההתיישבות בארץ ישראל. ציונות היא לא מצרך פג תוקף אלא ממשיך עד עצם היום הזה", הוא אומר תוך כדי הכנות אחרונות לקראת הנטיעות הקרובות באזור, שייערכו השבוע ברוב עם לכבוד ט"ו בשבט.

"האחריות לשמירה על הקרקע מוטלת בסוף על האזרח הקטן". מחנה הנטיעה בנצר

לפני מספר שבועות, תוך כדי נסיעה על כביש 60, בין צומת גוש עציון לאפרת, הבחינו נדיה ויהודית ברכב משטרתי של הרשות הפלשתינית נוסע בחופשיות. הן לא האמינו למראה עיניהן. נדיה שלפה במהירות את מצלמתה ותיעדה אותו. כשהשוטרים הפלשתינים הבחינו בה, הם הגיבו ללא חשש בסימון האות וי, אות הניצחון. "שפשפתי עיניים. המשטרה הפלשתינית נוסעת אצלנו בלי שום בעיה ובכזאת התרסה. מיד התקשרנו לצבא לברר כיצד זה מתאפשר. מדובר בשינוי מדיניות", מציינת נדיה ומסבירה כי עד לא מזמן נאסר על השוטרים הפלשתינים לצאת מתחומי שטחי A ובמעברים משטח לשטח הם חוייבו בתיאום ובליווי של חיילי צה"ל. "ההקלות שניתנות למשטרה הפלשתינית הן לא סבירות ואסור לנו להתרגל לזה", היא פוסקת בהחלטיות.

ביטוי נוסף לחוסר השליטה הישראלית בשטח, הוא מה שמכונה בפי השתיים "אינתיפאדת החממות". מי שנסע בחודשיים האחרונים באזור יהודה איננו יכול שלא לשים לב לכך שכפטריות אחרי הגשם צצו להן עשרות רבות של חממות חקלאיות גדולות וחדישות בשטחי B ו-C שנבנו עבור התושבים הערבים. "תוך תקופה ממש קצרה הוקמו עשרות רבות של חממות. שיהיה ברור - זה לא מקרי. זו אינתיפאדה חדשה - אינתיפאדת החממות, וזה לגמרי מתוזמן ומאורגן", מתריעה נדיה מטר. "כשאני נוסעת בדרך בין אפרת לתקוע או בדרום הר חברון בין קריית ארבע לעתניאל, איפה שאני לא אסתכל אני אראה חממות. גם את מחנה אדוריים הם הקיפו בהמון חממות. ממש חונקים את המחנה. זה מצב בלתי מתקבל על הדעת", אומרת מטר.

האזרחים שהחזירו את צה"ל

נדיה, אם לשישה ותושבת אפרת, נולדה באנטוורפן שבבלגיה. ארצה עלתה בגיל 18. היא למדה חינוך והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, שם גם פגשה את בעלה ד"ר דוד מטר. יחד עם חמותה רות, הקימה לפני כ-18 שנים את הארגון 'נשים בירוק' כמענה לארגון השמאל הקיצוני 'נשים בשחור'. מטר, אשר התפרסמה בעבר בנוכחותה הבולטת בהפגנות הימין, שינתה במהלך השנים אסטרטגיה וכיום היא דוגלת בהתמקדות בעשייה ובקביעת עובדות בשטח. "הגעתי למסקנה שבמדינה כמו שלנו ההפגנות לבד הן בזבוז אנרגיה. יותר אפקטיבי לקבוע עובדות בשטח. לבנות, לנטוע, ליישב .נכון, המאבק על האדמות הוא אינטנסיבי ויומיומי אבל רק אם נפגין עקביות ונחישות ננצח. לא מספיק רק הפגנות שקטות ומאורגנות. צריך שכל העולם יבין שבמאבק על הארץ אנחנו נחושים", אומרת נדיה, וקצובר מהנהנת בראשה לאות הסכמה.

קצובר (63), רעייתו של צבי קצובר, לשעבר ראש מועצת קריית ארבע, עלתה ארצה כנערה מפנסילבניה. היא גרה בקרית ארבע "מהיום הראשון של הקריה", והיתה בין הנשים שהתיישבו עם ילדיהן בבית הדסה שבחברון בשנת תשל"ט וחיו בו כשנה, בתנאים קשים ביותר. כיום משמשת קצובר כמנהלת תכנית הוראה במכללת קרית ארבע-חברון.

את דרכן המשותפת החלו בימי השבר שלאחר הגירוש מגוש קטיף, ומאז הן רואות עין בעין במגוון פעילויותיהן.

מאבקן הראשון יחד היה לפתיחת כביש עוקף זעתרא, המחבר בין גוש עציון מזרח להר-חומה וירושלים. "הכביש היה פתוח לערבים. לעומתם, היהודים נדרשו לנסוע דרך אפרת וכביש המנהרות. במקום נסיעה של בערך 6 דקות, הם נאלצו לעשות סיבוב ולנסוע כמעט שעה". לאחר מאבק מתמשך במשותף עם פעילים רבים נפתח הכביש לתנועה.

מיד אחר כך הן התגייסו למען המחנה הצבאי הנטוש שדמה במזרח גוש עציון. לגמרי במקרה, הן נחשפו לכוונה לספח את אדמות המחנה לעיירה בית סאחור. "קראנו כתבה ב'הצופה' על כך שבמסגרת המחוות, ממשלת אולמרט הסכימה להעביר את המקום, חמש דקות נסיעה מהר חומה, מקום שהוא שטח C ישראלי, לרשות הפלשתינית לבניית בית חולים ערבי. המקום שימש כבסיס צה"ל עד שננטש שנתיים לפני כן, בשנת תשס"ו", מספרת נדיה על ראשית המאבק לאחיזה יהודית בשדמה. "הוצאנו מפות ונוכחנו לגלות שמדובר במקום אסטרטגי ביותר. הבנו שאם המחנה יימסר זה יסכן את שכונת הר חומה ויחנוק את גוש עציון. כמובן שזה משני לעובדה שמדובר באדמת ארץ ישראל ואסור למסור אותה בשום אופן", היא מדגישה.

"אין ספק שהיתה לנו סיעתא דשמיא", מציינת קצובר. "הגענו למחרת למקום וגילינו דחפור ערבי שכבר עבד להכשיר את הקרקע. הבנו שחייבים לפעול כמה שיותר מהר. הוקם ועד פעולה 'הוועד למען שדמה יהודית' שהתמסר לעניין בכל הכוח", אומרת קצובר ומצטטת את דברי הרב חרל"פ, האומר כי הנקודה המרכזית בדורנו היא ארץ ישראל. "לא מספיק לדעת את הדברים באופן תיאורטי", היא מוסיפה, "אלא יש לתרגם אותם למעשים. להיאחז ולהתרחב בארץ ישראל".

הפלשתינים ביקשו להעביר לידיהם את המחנה אשר בראש ההר בטענה שברצונם להקים במקום בית חולים אורטופדי ופארק משחקים גדול. המקום אף נחנך באופן רשמי בטקס רב רושם בנוכחות ראש הממשלה הפלשתיני, סלאם פיאד. אנרכיסטים, שמאלנים וגופים בינלאומיים נחלצו לעזרת הערבים. כדי להוציא את שדמה מידיים יהודיות זרמו תקציבי עתק ממקורות שונים בעולם. "הם לא רצו באמת להקים שם בית חולים, אבל הם הבינו שישראל לא תוכל להגיד 'לא' לדרישה הומניטארית כזאת. לבית סאחור יש עשרות דונמים של אדמה בעיירה שלהם, למה הם התעקשו לקבל דווקא את שדמה?" שואלת קצובר, ומסבירה כי המחנה חולש על הר חומה וכביש תקוע-ירושלים. "לכן הם לטשו עיניים אליו. הגיע השלב שהיה צריך רק את אישור הדרג המדיני כדי למסור באופן סופי את המחנה. חתימה אחת בלבד של שר הביטחון אהוד ברק היתה מספיקה כדי שנפסיד במאבק. לא הסכמנו להרים ידיים. ראינו במאבק על שדמה מאבק על ירושלים", היא מדגישה.

כוחו של עץ נוסף

כדי להבטיח את עתיד המחנה התקיימו במקום בסופי שבוע מגוון

הרצאות, שיעורים ותערוכות. מאות הגיעו מכל הארץ להשתתף בפעילות ובכך לתת כתף לשמירה על נוכחות יהודית בשדמה. במקביל, הוקם לובי של חברי כנסת שהיו מעורבים בעניין. מנגד הופעל לחץ רב מכיוונם של ארגונים אירופיים, אמריקאים והרשות הפלשתינית במטרה לקדם את מסירת השטח. הנוכחות היהודית במקום לצד ניסיונות של פעילי שמאל, אנרכיסטים ופלשתינים להשתלט על השטח, גררו לא פעם עימותים קשים בין הצדדים.

לאחר מאבק עיקש בן שנתיים הוחלט שצה"ל יקים מחדש את הבסיס הצבאי בשדמה. נדיה ויהודית מברכות על ההחלטה בחום. אנחנו נוסעות לבקר את החיילים המשרתים במחנה. חיילי צה"ל השוהים במקום מקבלים את פנינו בסבר פנים יפות וכלל אינם מודעים למאבק הממושך ורווי האינטרסים הבינלאומיים שהתחולל עד לא מזמן, בנוגע לעתיד בסיסם.

במהלך הסיור אני עדה לשיחת טלפון מתושבי שכונת הר-חומה המבקשים לדווח בדחיפות על טרקטורים ערביים המכשירים קרקע סמוך לגדר שכונתם. בדיקה מהירה העלתה כי אכן מדובר באדמות מדינה והמסר של נדיה ויהודית ברור: 'תעלו לאדמה כמה שיותר מהר ותקבעו עובדות בשטח'. "אנחנו חייבים להיות מודעים למה שקורה כאן", אומרת קצובר. "המאבק על הארץ מתרחש היום בכל מקום. אנחנו חייבים לצאת מהאדישות. להיות ערניים. וכן, עוד עץ ועוד פרח יכולים לשנות מציאות".